ברוך הבא לעולם נטע יהודה!

אחרי הפסקה ארוכה מאד מהכתיבה בבלוג, עמכם הסליחה,
חזרתי ומקוה להתמיד בכתיבה, כי יש הרבה מה לספר.

אבל אתחיל קודם בהצטרפותו של תינוק חדש למשפחתנו, לפני חודשיים וחצי (עובר מהר..)

זה היה מיד אחרי חודש החופש שהיה לנו, התחילה שנת הלימודים ושבוע אח"כ ילדתי.
ללדת בארץ אחרת זו חוויה מיוחדת.
את מעקב ההריון עשיתי אצל רופאת נשים שהיא גם זו שיילדה אותי. בבית החולים אין מיילדות אלא רופאים שמיילדים. באזור שאנו גרים בו ובשכבות העשירות יותר בברזיל מאד מקובל ללדת בניתוח קיסרי, ש פה סטטיסטיקה של 90% ניתוחים קיסריים בבתי החולים הפרטיים. הנשים כאן אוהבות להיות בשליטה- יודעות מראש באיזה יום יהיה הניתוח, הרופאים אוהבים את זה כי נוח להם לבוא, לנתח וללכת לעיסוקים שלהם.
הנתון הזה קצת הלחי. אותי לאור גישתי שהלידה צריכה להיות הכי טבעית שאפשר, בלי שום התערבויות מבחוץ ובסביבה כמה שיותר ביתית ואינטימית.
לכן כבר מהביקור הראשון הסברתי לרופאה איך אני רוצה (ויודעת..) ללדת, וכל ביקור סיפרתי לה עוד קצת, הכנתי אותה לעובדה שאני רוצה ללדת ללא אפידורל ומשככי כאבים אחרים. שמעתי ממנה ומעוד רבים כמה זה לא מקובל כאן, הרגיעו אותי שכאן נותנים אפידורל גם בסוף הלידה ממש, ושיש רופא מרדים צמוד אבל הסברתי שזה מבחירה מלאה.
לקראת הלידה אבא שלי מחליט להגיע אלינו לביקור של שבועיים כדי להיות נוכח בברית בע"ה. ביחד החלטנו שהכי טוב יהיה לקנות כרטיס לשבוע 41 להריון- פעמיים ילדתי בשבוע 40 אז הגיוני לצפות שאלד בערך אז, אם יהיה לפני- הוא יוכל להקדים את הטיסה, ואם אחרי- בכל מקרה יספיק את הברית.

טבלת ייאוש לביקור של סבא אשל

שבוע 40 עובר אבא שלי מתחיל להכין מזוודה ואין שום לידה באופק (ז"א יש..המון צירים ולא ישנה בלילה אבל חוצמזה- נאדה) חוזרים ללמד בבי"ס, אני לא נכנסת לכיתות כי המחליפות שלי כבר עובדות, אבל אני עוזרת למורים האחרים וחלק מהשבוע כבר נשארת בבית כי הצירים כואבים לי.
לפני שאבא שלי טס קבענו- אם אלד כשהוא יהיה באויר- מלאכי יבוא לאסוף אותו משדה"ת, אם לא אלד- אבוא בעצמי, אם במקרה נהיה בדיוק בלידה באותן שעות- הסברנו לו איך לקחת מונית (אפשרות מצחיקה ובלתי סבירה בעליל אבל העדפנו שיהיה פיתרון)
ביום ששי מתחיל שבוע 41 ובבוקר בעלי מתארגן לצאת לבי"ס ואני מתארגנת לנסיעה לשדה התעופה עם הילדים, להביא את אבא שלי אלינו הביתה. ההתרגשות בשיאה.

יושבים באוטו, מלאכי מוציא את האוטו מהחניה ואני בכסא שליד הנהג, כשיוצאים מהחניון שמתחת לבית- אני עוברת לשבת בכסא הנהג והוא יוצא מהאוטו והולך כמה צעדים לרכב של חברים שלנו שיקחו אותו לבי"ס.
באותה שניה יורדים לי המים..
הילדים עוברים אחר כבוד לרכב של החברים ונוסעים לבי"ס ולגן (בלי מדי בי"ס, בלי תיקים) ואנחנו חוזרים הביתה.
אבא שלי מגיע במונית ומספיק לראות אותי לפני הלידה.

בבי"ח יש כלל- אסור למאושפזים ללכת ברגל- בכסא גלגלים או מיטה- כדי שאנשים לא יתבעו את בי"ח על תאונה שקרתה להם במסדרון.. ניסיתי להתעקש ללכת ברגל ולא הלך..

הוסף כיתוב

בהתחלה עוד צחקתי..:)

התמונה היחידה מחדר הלידה (אחרי פתיחה של 8 ס"מ הנוהל הוא שמורידים את היולדת מהחדר הנחמד שבו היא שוהה לחדר ניתוח, "רק למקרה..." אז מלאכי התלבש בהתאם.אח"כ כבר נכנסה שבת..

אח"כ הוא לוקח על עצמו בגבורה את תפקיד הבייביסיטר והילדים מראים לו את הדרך לבי"כ, ואוכלים איתו סעודת שבת בבית (הכנו את כל האוכל ביום חמישי למזלנו)

סוף דבר: אחרי הדלקת נרות, 3 דקות לפני שקיעה, בשעה 19:52, במשקל 2.950 ובלידה טבעית ומדהימה נולד לנו נטע יהודה.

צוות הרופאים היה אחלה, קצת נדהמו ממני אבל הסכימו לכל בקשה. הרופא המרדים התבאס שלא היתה לו עבודה, אבל עודד אותי בשלב הלחיצות.
שעתיים אחרי הלידה, אחרי שעשינו קידוש ואכלנו סעודת שבת ספונטנית ומהירה- מלאכי יצא מבית החולים והלך הביתה (3 דקות הליכה כולל עמידה ברמזור) ובישר לאבי ולילדים  על הולדת התינוק.
במחלקת היולדות- אין אחיות דוברות אנגלית. כל משמרת הן מכניסות אליי לחדר רופא או אחות מקומה אחרת שיודע אנגלית ומבקשות שאם אצטרך אודיע להן יקראו לדובר האנגלית התורן. הסתדרתי איתן מצוין, הן עשו מעל ומעבר והיו אדיבות ונחמדות כלכך. למדתי הרבה מילים חדשות בפורטוגזית בשלושת הימים בביה"ח.
בבית החולים הזה יש ביות מלא לחלוטין- תינוקיה יש רק לכמה שעות אחרי הלידה- שם נותנים לתינוקות חיסונים ומטפלים בהם קצת ואז הם עוברים לחדר של היולדת לשהיה בלעדית שם.

והאחים- שבאו לבקר בשבת בבוקר, ובאו גם במוצאי שבת (לא בשביל התינוק- בשביל הטלויזיה!!)

כל יולדת בחדר פרטי, החדרים מאובזרים כמו בית מלון, מיטה מתכווננת ומשוכללת, מיטה נוספת (לבעל/אמא), כורסא, שני כסאות ושולחן, מרפסת גדולה, טלויזיה שווה, מקרר קטן,מקלחת ושירותים פרטיים- זה הפינוק האמיתי.

החדר

על השיש במקלחת- קופסא עם שמפו, מרכך, מסרך, מברשת ומשחת שיניים- כמו בבית מלון. האוכל הכשר מגיע ארוז כמו במטוס.

התינוק ישן בעריסת פלסטיק שקופה שהופכת מידי יום לאמבטיה (האחיות מכינות אמבטיה אבל הכל בחדר מול עיני האמא) ולבוש בבגדים שהבאנו מהבית.

העריסה/אמבטיה

מיטה נוספת למלווים שיכולים להישאר לישון, שימו לב לטפט על הקירות.

היינו חייבים להנציח את הפינוק במחלקה הזו.

מרפסת, טלויזיה, שולחן וכסאות

ארון עם כספת. סטנדרט...

הסבא המאושר

האחות שפגשה אותי כשרק הגעתי לחדרי הלידה- מאד התרגשה מאיתנו, מזה שילדתי בארץ זרה.

היא התנדבה לצלם את כולנו ביציאה מבי"ח, נחשו את מי היא שכחה??

 להתראות חדר 906..

 משלחת הכבוד שליוותה אותנו לחניון ביה"ח עד שנכנסנו לאוטו- שתי אחיות ומאבטח. הוראות שנכתבו בדם (חטיפת תינוקות..) עד שקשרנו את נטע ונסענו משם הם עמדו שם צופים בנו.

שלושה ילדים!